גמרא
פירוש
לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם אאָמַר לָהּ לְשִׁפְחָתוֹ הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם.
אָמַר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ מַהוּ מִי אָמְרִינַן לִמְלָאכָה קָאָמַר לַהּ אוֹ דִילְמָא לִגְמָרֵי קָאָמַר לַהּ.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
י רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ח׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ד
טור אורח חיים תרנ״ח:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תרנ״ח:ד׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ד
טור אורח חיים תרנ״ח:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תרנ״ח:ד׳
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
לא צריכא דארוח לה זימנא – פירש המורה: דארוח לה זמן הלואתו ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאם היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי ואם פירש לה כך מקודשת וכו׳ עד וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמ׳ לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה ושלה.
ואינו נראה לי פתרון זה דהמקדש במלוה נמי הכי הוא דמוחל לה ההלואה ואפילו הכי אינה מקודשת ואמאי והא אית בה פרוטה דהות יהבא לפיוסיה ומשום דלא פריש דבההיא הנאה מיקדשת לי אינה מקודשת והא מפורש ועומד דכיון דמחל לה ההלואה יש לה הנאה מאותה פרוטה שהיתה נותנת כדי לפייסו.
ורבינו חננאל זצ״ל פירש: מאי הנאת מלוה כגון דמטא זימנא למיפרעיה וארוח לה ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מיקדשת לי ומסרה לו הממון והחזירו לה ליהנות בו עד הזמן שהרויח לה שאם לא נאמר כך נמצא הטפל יותר מן העיקר דקיימא לן המקדש במלוה עצמה אינה מקודשת וכל שכן בהנאת מלוה אלא לכדאמרינן שפרעתו ומיד נתן לה אותו הממון ונתן לה רשות להתעסק בו והריוח שיעלה בו הוא לה וההנאה כולה לה.
וכך אמר גם רבינו יצחק מפא״ס זצ״ל הנאת מלוה היכי דמיא כגון דמטא זימניה למיגבא מינה ונקטא לה למלוה בידה למיפרעיה וארוח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דמרוחנא לך עד זמן פלוני מיקדשת לי. ואי קשיא לך: היכי אלימא הנאת מלוה מגופה דמלוה לא קשיא הנאת מלוה איתה ומשום הכין מיקדשא בה ומלוה גופה ליתה דליקדש בה דקימא לן מלוה להוצאה ניתנה.
וזה הפתרון נראה לי נכון דכיון שהמעות הם בעין אף על פי שאינו נותן לה גוף המעות אלא הנאתן היא מתקדשת באותה נתינת המעות שנותן לה כדי שתיהנה מהם דבאותה שעה שנותן לה המעות יש בה שוה פרוטה באותו הקנין שמקנה אותם לה כדי להינות מהם ולהרויח בהם אבל אם אין שם נתינת מעות כלל זהו שאמרנו המקדש במלוה אינה מקודשת שאף על פי שמהנה אותה הנאה גדולה כיון שאין שם נתינת מעות אינה מקודשת.
אחרי כן התבוננתי וראיתי שאין הלשון מוכיח כפתרון רבינו חננאל זצ״ל שאלו הביאה לו המעות בזמנו ועוד הרווח לה זמן אחר היינו הלואה גמורה והוה ליה למימר לא צריכא דאלוי לה ומקדשה באותה ההנאה מה צורך לכל זו הסיב׳ שתהיה חייבת לו מעות ותביאם ועוד ילוה לה. אלא ודאי כפתרון המורה משמע ומאי דקשיא לי במהד׳ קמא אינו כלום דכי מקדש לה בעיקר המלוה דעתה על עיקר הממון ואינו כלום אבל אם פירש לה בהנאת המלוה שאני מוחל לך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון והויא מקודשת.א מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות – פירוש: מדאורייתא בכל טצדקי דיהיב הויא נתינה וחכמים אסרו ליתן לכהן המסייע משום דמצוה מן המובחר היא ליתן לכהן דבר שיגיע לו הנאה ולא שיתן לו בשכרו. ואף כאן כשנותן לו על מנת להחזיר אין לו לכהן שום הנאה ואף על גב דמדאורייתא יצא מדרבנן אסור לעשותו. ופתרון המורה לא נראה לי. שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין – פירוש: ודילמא אתי למיעבד בפחות משוה פרוטה. דאי בשוה פרוטה אפילו בתורת חליפין נמי היתה מתקדשת כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכל חשש חליפין אינו אלא על פחות משוה פרוטה ופחות משוה פרוטה הוא דמיעט התנא דתנא בשלש דרכים למעוטי חליפין אבל בשוה פרוטה הינו קיחה ממש ואפילו על מנת להחזיר אלא שחכמים אסרו כל תורת חליפין ואף על פי שאינו מחזיר משום גזירת פחות משוה פרוטה. כך עלה בדעתי במהד׳ קמא ובמהד׳ בתרא חזרתי והתבוננתי שכל איסור החליפין אינו אלא כמו שפירשתי לעיל שיתנה ליתן לה מנה ומקנה הסודר שלא יוכלו לחזור בהם כדרך שעושין במכירת שדה להכי גזרינן הכא בעל מנת שתחזירהו לי שלא יהו קידושין דמן דינא היו קידושין יפים כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ודוקא כשמתנה עמה על מנת להחזיר לא הוו קידושי אבל אם נתן לה סודר סתם וקדשה בו ולא הבטיחה שיתן לה דבר אחר וכל סמך האשה הוא על אותו סודר בלבד הכי נמי דהויא מקודשת כדכתבית לעיל ואף על פי שהיא החזירתו לו לאחר מכן שכיון שנתנו לה קנאתו קנין גמור אם היא רוצה להחזירו לו אין בכך כלום ודין היה שיהו חליפין קונין באשה כשדה כיון דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון אלא כיון דדין חליפין נוהג אפילו בכלי שאין שוה פרוטה וחליפין פחות משווה פרוטה באשה אין קונין אין הקש למחצה שנאמר אם הן שוה פרוטה שיהו קונין אלא אין מקישין אשה לשדה בדין בחליפין כלל בין שווין בין אינן שווין.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ואינו נראה לי פתרון זה דהמקדש במלוה נמי הכי הוא דמוחל לה ההלואה ואפילו הכי אינה מקודשת ואמאי והא אית בה פרוטה דהות יהבא לפיוסיה ומשום דלא פריש דבההיא הנאה מיקדשת לי אינה מקודשת והא מפורש ועומד דכיון דמחל לה ההלואה יש לה הנאה מאותה פרוטה שהיתה נותנת כדי לפייסו.
ורבינו חננאל זצ״ל פירש: מאי הנאת מלוה כגון דמטא זימנא למיפרעיה וארוח לה ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מיקדשת לי ומסרה לו הממון והחזירו לה ליהנות בו עד הזמן שהרויח לה שאם לא נאמר כך נמצא הטפל יותר מן העיקר דקיימא לן המקדש במלוה עצמה אינה מקודשת וכל שכן בהנאת מלוה אלא לכדאמרינן שפרעתו ומיד נתן לה אותו הממון ונתן לה רשות להתעסק בו והריוח שיעלה בו הוא לה וההנאה כולה לה.
וכך אמר גם רבינו יצחק מפא״ס זצ״ל הנאת מלוה היכי דמיא כגון דמטא זימניה למיגבא מינה ונקטא לה למלוה בידה למיפרעיה וארוח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דמרוחנא לך עד זמן פלוני מיקדשת לי. ואי קשיא לך: היכי אלימא הנאת מלוה מגופה דמלוה לא קשיא הנאת מלוה איתה ומשום הכין מיקדשא בה ומלוה גופה ליתה דליקדש בה דקימא לן מלוה להוצאה ניתנה.
וזה הפתרון נראה לי נכון דכיון שהמעות הם בעין אף על פי שאינו נותן לה גוף המעות אלא הנאתן היא מתקדשת באותה נתינת המעות שנותן לה כדי שתיהנה מהם דבאותה שעה שנותן לה המעות יש בה שוה פרוטה באותו הקנין שמקנה אותם לה כדי להינות מהם ולהרויח בהם אבל אם אין שם נתינת מעות כלל זהו שאמרנו המקדש במלוה אינה מקודשת שאף על פי שמהנה אותה הנאה גדולה כיון שאין שם נתינת מעות אינה מקודשת.
אחרי כן התבוננתי וראיתי שאין הלשון מוכיח כפתרון רבינו חננאל זצ״ל שאלו הביאה לו המעות בזמנו ועוד הרווח לה זמן אחר היינו הלואה גמורה והוה ליה למימר לא צריכא דאלוי לה ומקדשה באותה ההנאה מה צורך לכל זו הסיב׳ שתהיה חייבת לו מעות ותביאם ועוד ילוה לה. אלא ודאי כפתרון המורה משמע ומאי דקשיא לי במהד׳ קמא אינו כלום דכי מקדש לה בעיקר המלוה דעתה על עיקר הממון ואינו כלום אבל אם פירש לה בהנאת המלוה שאני מוחל לך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון והויא מקודשת.א מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות – פירוש: מדאורייתא בכל טצדקי דיהיב הויא נתינה וחכמים אסרו ליתן לכהן המסייע משום דמצוה מן המובחר היא ליתן לכהן דבר שיגיע לו הנאה ולא שיתן לו בשכרו. ואף כאן כשנותן לו על מנת להחזיר אין לו לכהן שום הנאה ואף על גב דמדאורייתא יצא מדרבנן אסור לעשותו. ופתרון המורה לא נראה לי. שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין – פירוש: ודילמא אתי למיעבד בפחות משוה פרוטה. דאי בשוה פרוטה אפילו בתורת חליפין נמי היתה מתקדשת כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכל חשש חליפין אינו אלא על פחות משוה פרוטה ופחות משוה פרוטה הוא דמיעט התנא דתנא בשלש דרכים למעוטי חליפין אבל בשוה פרוטה הינו קיחה ממש ואפילו על מנת להחזיר אלא שחכמים אסרו כל תורת חליפין ואף על פי שאינו מחזיר משום גזירת פחות משוה פרוטה. כך עלה בדעתי במהד׳ קמא ובמהד׳ בתרא חזרתי והתבוננתי שכל איסור החליפין אינו אלא כמו שפירשתי לעיל שיתנה ליתן לה מנה ומקנה הסודר שלא יוכלו לחזור בהם כדרך שעושין במכירת שדה להכי גזרינן הכא בעל מנת שתחזירהו לי שלא יהו קידושין דמן דינא היו קידושין יפים כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ודוקא כשמתנה עמה על מנת להחזיר לא הוו קידושי אבל אם נתן לה סודר סתם וקדשה בו ולא הבטיחה שיתן לה דבר אחר וכל סמך האשה הוא על אותו סודר בלבד הכי נמי דהויא מקודשת כדכתבית לעיל ואף על פי שהיא החזירתו לו לאחר מכן שכיון שנתנו לה קנאתו קנין גמור אם היא רוצה להחזירו לו אין בכך כלום ודין היה שיהו חליפין קונין באשה כשדה כיון דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון אלא כיון דדין חליפין נוהג אפילו בכלי שאין שוה פרוטה וחליפין פחות משווה פרוטה באשה אין קונין אין הקש למחצה שנאמר אם הן שוה פרוטה שיהו קונין אלא אין מקישין אשה לשדה בדין בחליפין כלל בין שווין בין אינן שווין.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
א (ועיין בהר״ן ולענ״ד נראה להסביר הענין דוודאי אין הנאת מחילת מלוה שוה כמו כל החוב ומי שמחייב דינר לא יתן דינר להמשתדל במחילתו, ומעתה אם היתה חייבת לו דינן והוא אמר התקדשי לי בדינר שאתה חייב לי, דעתה לתקדש בדינר שלם, והנאת מחילת המלוה אינו שוה דינר שלם ודומה להאי דקדשה בשראין דלקמן דף ח׳ ואמר חמשין ואינו שוה חמשין דלכולי עלמא אינה מקודשת וכאן אין לדמות להאי דמלוה ופרוטה כמבואר להמעיין בט״ז סי׳ ד״ח ס״ק י״ב, וגם בלא״ה לא דמי דהא דאמרינן דעתה אפרוטה אין לומר דהטעם הוא משום דאדם יודע דאין קדושי מלוה כלום, דהא גם ר׳ אליעזר סובר דעתה אפרוטה כמבואר לקמן דף מ״ו הרי ר׳ אליעזר סובר בכתובות דף ע״ד מ״א המקדש במלוה ובעל צריכה הימנו גט, דמטע טעי רבע״כ הטעם דדעתה על מה שהוא בעין וכאן עכ״פ אינו בעין.)
הערות
Gemara
Peirush